מבוא
1. בפניי תביעה כספית, לכאורה פשוטה, בה תובעת מדינת ישראל באמצעות מינהל מקרעי ישראל (להלן: "המינהל") מאת הנתבעת דמי חכירה בגין החזקת הנתבעת בשטחים שונים שהינם בבעלות התובעת.
2. אין מחלוקת, כי הנתבעת מחזיקה שטח מקרקעין בשטח כולל של 2,261.80 דונם המחולקים ל - 120 נחלות (להלן: "המקרקעין"), ואין גם מחלוקת של ממש, ולפיה, החל מיום 1.9.92 לא שולמו על ידי הנתבעת ו/או חבריה דמי חכירה בגין המקרקעין, למעט סכום לא משמעותי, אליו אדרש להלן.
3. אין גם מחלוקת בין הצדדים ולפיה, במהלך השנים נחתמו בין התובעת, באמצעות המינהל, לבין הנתבעת הסכמים המכונים בז'רגון החקלאי "הסכמי משבצת". הסכמי המשבצת נחתמים כדבר שבשגרה לשלוש שנים, ומתחדשים בדרך כלל, לתקופות נוספות.
4. אין גם מחלוקת, כי הסכם המשבצת האחרון הסתיים ביום 1.10.96, וכי מאז לא נחתם הסכם משבצת כלשהו.
5. אין גם מחלוקת, כי בהסכמי המשבצת נקבע שיעורם של דמי החכירה, השנתיים.
6. בכתב הגנתה, טענה הנתבעת לשלל טענות, שאינן דווקא במישור המשפטי, כמו טעם מוסרי, טעם חוקתי, טעם בטחוני ועוד, לטעמים אלו, אדרש, במידת הצורך, להלן.
7. התובעת העמידה תביעתה בגין תקופת ההתיישנות, רק מיום 1.1.99, על סך כולל של 779,530 ש"ח.
8. הצדדים הגיעו להסדר דיוני, ולפיו, פסק הדין ינתן על סמך כל החומר שבתיק ועל סמך סיכומים, ללא צורך בהעדת עדים.
9. בטרם נדון בטענות העקרוניות של הנתבעת, אבקש להסיר מעל סדר יומנו, שתי טענות שונות, העוסקות בשאלת ההתיישנות וכדלהלן.
טענות ההתיישנות
10. הטענה הראשונה נוגעת לתחילת מועדו של מרוץ ההתיישנות. הנתבעת טוענת, כי בכל הנוגע לחובות המיוחסים ליום 1.9.99 בסך של 72,805 ש"ח, הרי, שיש למחקם מכתב התביעה, שכן, התביעה הוגשה ביום 5.11.06 ולפיכך, עילת התביעה הנוגעת לחוב שמועדו 1.9.99 התיישנה.
לעומתה, טוענת התובעת, כך בסיכומים מטעמה, כי בהתאם להחלטה מס' 205 של מועצת מקרקעי ישראל, תקופת השכירות השנתית הינה מ- 1.9 לכל שנה ועד 30.8 לכל שנה.
לטענת התובעת, מדובר בתשלום שנתי אותו ניתן לשלם במשך מספר חודשים בכל שנת חכירה, לפיכך, יכולה הייתה הנתבעת לשלם חובה עד סוף דצמבר של כל שנה ומשהתביעה הוגשה בחודש 11/96, הרי, שטרם חלפה תקופת ההתיישנות.
11. לעניין זה הצדק עם הנתבעת ואפרט דבריי. אכן, בהתאם להחלטת 205 הנ"ל (צורפה כנספח
א' לכתב התביעה), דמי החכירה הם שנתיים, ואולם, בשום מקום לא נאמר שמועד תשלומם הוא במהלך אותה שנה, או עד דצמבר באותה שנה.
גם אם המינהל מאפשר, דרך כלל, לאגודות לפרוס חיוביהם למשך השנה, אין לכך דבר וחצי דבר עם "מרוץ התיישנות", באשר זה מתחיל במועד בו נוצרה עילת התביעה, וזו נוצרה ביום 1.9.99
ולא
ב- 31.12.99.
משכך, עילת התביעה באשר לשנת החכירה שתחילתה 1.9.99, התיישנה.
12. טענת התיישנות נוספת הינה טענת הנתבעת, אשר לא הועלתה בכתב הגנתה, אלא לראשונה במסגרת ההסדר הדיוני שבין הצדדים, כפי שגובש ביום 11.9.07 ואשר במהלכו סוכם, כי יש מחלוקת משפטית, האם יש לייחס תשלומים שונים ששולמו על ידי הנתבעת במשך השנים, על חשבון חוב העבר (הגם זה שהתיישן), או שמא, יש לקזזו מסכום התביעה.
13. לעניין זה, הצדק הוא עם התובעת. כידוע, טענת ההתיישנות הינה טענה דיונית ולא מהותית (ראה לעניין זה סעיף 2 לחוק ההתיישנות).